רוב האנשים חושבים שמנורות UV מתאימות רק לבתי חולים או לסלוני ציפורן. אך אם תיכנסו למפעל לייצור בדים, תגלו שהן נמצאות בכל מקום. הן הגורם החשוב שמאפשר את התהליך – הן פועלות ברקע, החל מהרגע שהסיבים הגולמיים מגיעים למפעל, ועד שהבגד המוגמר נארז.
בעצם, אנו משתמשים בהן לשני מטרות: קיבוע הצבעים והריסת מיקרואורגניזמים.
התאמת הפרמטרים הפיזיקליים בשלבי הסיום של הייצור, אנו משתמשים בדרך כלל במנורות UVC. כאשר הבד עובר דרך תנור הייבוש, אנרגיית ה-UV גורמת לתגובה שמאפשרת “הדבקה” של הצבעים והחומרים האחרים לסיבים.
זו בקיאות עדינה – אם ההספק של המנורה נמוך מדי, החומרים לא ידבקו. אך אם ההספק גבוה מדי, הבד עלול להישרף או שהחוטים הסינתטיים עלולים להיהרס. זו תקופה קריטית.
שמירה על בטיחות (והציוד שאנו משתמשים בו) העניין הוא ש-UVC הוא חומר מסוכן אם הוא פוגע בעור או בעיניים. אי אפשר פשוט לחבר את המנורות ולקוות לטוב.
לכן אנו משתמשים במפסקים מיוחדים. ברגע שהטכנאי פותח את הדלת לצורך תחזוקה, החשמל נותק מיד.
בנוגע לציוד, אנו משתמשים במעטפות קוורץ סביב המנורות. זכוכית רגילה תספוג את אור ה-UV, אך קוורץ מאפשר לאור לעבור דרכו. אנו גם משתמשים במחזירי אור מאלומיניום כדי שכל חלקיק של אור יחזור אל הבד. המטרה היא לקבל את המקסימום של אור לכל סנטימטר רבוע.
החיסרון: הספק מול עמידות יש כאן סגירת מעגל – אם תפעילו את המנורה בהספק המרבי, תוכלו להרוג יותר מיקרואורגניזמים, אך האלקטרודות ייהרסו מהר יותר.
ככל שהמנורה מתבלה, ההספק שלה יורד. אך החלק הקשה הוא שאין לחכות עד שהאור ייעלם. ברגע שהאור הנראה נעלם, ההספק של ה-UVC כבר ירד מדי כדי שהמנורה תוכל לעשות את עבודתה. אולי נראה שהיא עדיין עובדת, אך החיטוי או הייבוש לא יקרו. הדרך היחידה להיות בטוחים היא לעקוב אחר לוח הזמנים של ההחלפה ולעקוב בקפידה אחר החיישנים.